פסק-דין בתיק ת"א 867-07

1.       לפני תביעה כספית לפיצוי בגין נזקי גוף מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, שלטענת התובע נגרמו לו בתאונת דרכים (להלן: "תאונת הדרכים"), ביום 31.12.04.

       על פי כתב התביעה, ביום 31.12.04 שעה שירד התובע מהטרקטור עליו עבד כנהג, הוא נפל ונפגע בברך שמאל.

       הנתבעת, מבטחת הטרקטור, אינה כופרת בחבותה הביטוחית אך מכחישה את האירוע, כפי שנטען כאמור על ידי התובע. מחלוקת נוספת שנתגלעה היא לעניין גובה הנזק, ככל שיוכח  על ידי התובע שאכן נפגע בתאונת דרכים.

2.        התובע, בסעיף 2 לתצהיר עדות ראשית שלו, תיאר את התאונה כך:

       "... ביום 31.12.04 במהלך יום עבודתי כנהג טרקטור ומפעיל ציוד כבד, מעדתי ונפלתי במהלך ירידה מטרקטור ונפגעתי קשה בברך שמאל".

3.        בחקירתו הנגדית השיב התובע כי שעה שביקש לרדת מהטרקטור לצורך הפסקה אישית, החליק מהמדרגות של הטרקטור (עמ' 6 ש' 20-21). כאשר נשאל התובע אם היו עדים לאירוע התאונה השיב: "בזמן שאני נפלתי אין אף אחד שם" (עמ' 7 ש' 5) יחד עם זאת, העיד התובע כי מנהל העבודה נכח במקום ומעבידו באותה תקופה היה אחיו. משכך, לטענת התובע, התקשר לאחיו על מנת שיסייע לו ויסיעו לקבל עזרה רפואית.

       תשובותיו אלה של התובע כי לא היו עדים לתאונה עומדות בסתירה מהותית לתשובות שהשיב לשאלון נ/2, שם השיב כי אחיו פרחאן המכונה גם סלים להלן: "סלים"), היה עד לתאונה. ויודגש, סלים לא הובא למתן עדות.

4.        עוד העיד התובע בחקירתו הנגדית כי כאשר פנה לחדר המיון בביה"ח סורוקה, סיפר כיצד ארעה התאונה. לא היה בידו להסביר מדוע נרשם במכתב השחרור מאותו יום "לדבריו היום הוא נפל...". כלומר, לא נרשם במכתב השחרור כי נפל מטרקטור וכל מה שנרשם במדבקה הוא שמדובר בתאונת עבודה ותו לא.

       כעולה מתיקו הרפואי של התובע בביקורים מימים 3.1.05, 12.1.05, 26.1.05, 27.2.05 ו-20.3.05 אין לו ולו ראשית רישום לכך שהתובע נפגע בברך שמאל לאחר שנפל בעת ירידה מטרקטור. כל מה שנרשם באותם מסמכים רפואיים מפיו של התובע, הוא כי נפל ותו לא.

5.        כאשר נשאל התובע מדוע לא דאג לוודא כי הרופא המטפל רושם את דבריו באופן מדויק, משך בכתפיו. תשובה זו, אולי הייתה מתקבלת אלמלא ביום 28.2.05, בפעם הראשונה, במסמכים הרפואיים נרשם כי התובע נפל מטרקטור. ודוק, המדובר באותו רופא שקיבל את תלונות התובע ורשם אותן בביקורים קודמים. כלומר,  לפנינו רופא המקפיד  על רישום מפי הפציינט וכאשר נאמרים לו דברים, הוא רושם אותם, כפי שנאמרו לו.

6.        במכתב השחרור, מיום 11.9.05 נרשם מפי התובע "לדבריו לפני כ-9 חודשים נפל בעבודתו מגובה של כ-2 מטרים עם חבלה סיבובית לברך".

7.        דא עקא, מסתבר כי התובע ביקש לפחות בשתי הזדמנויות שונות מן הרופאים לתקן את הרישומים. אולם, כאשר התובע נשאל על כך מפורשות, השיב בתחילה כי אינו מבין את השאלה, ולאחר מכן אישר כי ביקש זאת פעם אחת ורק כאשר אומת  מול המסמכים, אישר כי ביקש לפחות בשתי הזדמנויות  לתקן רישומים רפואיים. ראו לדוגמא, מכתב השחרור של התובע לאחר ניתוח בברך מיום 11.1.10, שם נרשם תחת הכותרת הערה "לדבריו הפרטים שנרשמו במחלה נוכחית לגבי נפילה מגובה 2 מ' וחבלה סיבובית אינם נכונים". עוד נרשם תחת הכותרת הערה "לא היתה חבלה נוספת מאז הנפילה מהטרקטור לפני 4 שנים".

8.        אולם, מסתבר שגם בדיווח לא היתה חבלה נוספת מאז הנפילה בטרקטור לפני 4 שנים, כאמור לעיל, לא דייק התובע. ראו לדוגמא מסמך רפואי מ-29.5.06 שם נרשם כי נפל לפני חודשיים. כלומר, נפילה בסמוך לחודש מרץ 2006.

       עוד ראו מסמך רפואי מיום 17.2.09 שם נרשם כי התובע נחבל בברך שמאל לאחר שנפל במדרגות וסוג הביקור הינו  "תאונת בית" (נ/5).

9.        התובע ביקש לחזק את גרסתו באמצעות טופס 250 המופנה לקופ"ח, שם נכתב כי ביום 31.12.04 נפל מטרקטור ותוך כדי כך נפגע ברגלו. אין להסתמך על מסמך זה, שכן בא כוח הנתבעת בראשית החקירה הנגדית התנגד להגשת מסמכים שלא באמצעות עורכם לצורך אמיתות תוכנם. עורך המסמך-סלים- אחיו של התובע, לא הוזמן למתן עדות ולא ניתן כל נימוק מדוע לא הוזמן.

10.    ככלל, עדות התובע היתה מתחמקת ובלתי מהימנה ולדוגמא בתצהיר תשובות לשאלון השיב כי לא עבד 20 חודשים לאחר התאונה. עיון בנ/4 שהוא תע"צ של המל"ל בדבר "תקופות דיווח והכנסות של נברי סעיד" מעלה כי בתשעת החודשים הראשונים  של שנת 2005, כלומר בחודשים הסמוכים מייד לאחר התאונה, המשיך התובע לעבוד וזאת ללא פגיעה בשכרו. 

       לא זו אף זו, בתצהירו מעיד התובע (סעיף 11) כי לאחר תאונת הדרכים ובגינה פחת שכרו ב-70%. אולם, בחקירתו הנגדית, הודה התובע כי כאשר שב לעבודה, המשיך לקבל שכר דומה לזה שקיבל  בתקופה שקדמה לתאונה (ראו עמ' 13 לפרוט').

11.    כאשר נדרש בית המשפט לסמוך את פסק דינו על עדות יחיד של בעל דין שיש לו עניין בתוצאות ההליך, עליו לפרט בהחלטתו "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו"- ראו סעיף 54  לפקודת הראיות [נוסח חדש]. המלומד קדמי בספרו על הראיות חלק שלישי עמ' 1430 ואילך מסביר כי אין על בית-המשפט להסתפק באזהרה עצמית אלא הוא נדרש לחובת נימוק. דהיינו, יש צורך בטעם אמיתי להסתמך על עדות יחיד שהינו בעל דין והינו בעל עניין בתוצאות ההליך.                                                                                                                                  

       על בית המשפט ליתן טעם שבהערכת העדות היה יכול להיות נעוץ בהגיון הדברים ואשר יאפשר לבימ"ש של הערעור לבחון את נימוקי ההסתמכות על אותה עדות.